<h1>פירוש הכתובה לרשב"ץ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
ודא נדוניא. לשון נדוניא נאמר על מה שמכנסת האשה לבעלה בתורת צאן ברזל, שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו. ולשון תלמוד הוא, ההוא דאמר הבו נדוניא לברת בפרק נערה שנתפתתה [שם נ"ד ע"א], ובפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"ב] ההוא גברא דיהב זוזי אנדוניא דבי חמוה זל נדוניא. ולפי שהכל הוא לבעל נקראין צאן ברזל, דרך משל, כמו הצאן שאין להם צמר לגזוז אותם והם כמו ברזל, שאינו מוסיף שיקח התוספת וישאר העיקר, כן הם אלו הנכסים שהכל הם שלו לא הפירות לבד. ונכסי מלוג הם הנכסים שיש לאשה שנפלו לה בירושה או במתנה, שאין לבעל בהן אלא הפירות בחייה, כמו מי שמולג הצמר ולוקחו לעצמו, והשאר נשאר לאשה עד שתמות ויירשנה. ובירושלמי [יבמות פ"ז ה"א], וכן בבראשית רבה פרשת ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית ושמה הגר, בעו קומי ריש לקיש מהו דתניא נכסי מלוג, כמה דאת אמר מלוג מלוג. דאנעלת ליה. מדנפשה אם יש לה נכסים. ואם השיאה אביה מנכסיו, או אחר משאר בני אדם, כותבין מבית אביה או מבית פלוני, לפי שאם חוזרת נדוניתה ליורשיה, כגון אם מתה ותקנת חכמים היא שתחזור נדוניתה כולה או מקצתה ליורשיה, תחזור לאותם שנתנו לה, כי כן נהגו, ועל דעת כן נתנום לה שיחזרו אליהם. ויש להסתפק, אם כתוב בכתובה דהנעלת ליה מבית אביה ואמה, אם יכול הבעל לטעון לאשתו אם גרשה כבר נתתי לך מקצת כתובתיך בנדוניית בתנו, שהרי על שמך נכתבו כמו על שמי, ויהיה מחצה שלו ומחצה שלה, כמו שהוכיחו חכמים מוהיתה לאהרן ולבניו [ויקרא כ"ד] מחצה לאהרן ומחצה לבניו, כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ג ע"א] ובפרק קמא דעבודה זרה [י' ע"ב] ובפרק קמא דיומא [י"ז ע"ב]. דהנעלת ליה לשון פסוק הוא בדניאל [ב']. בין בכסף. הם כלי כסף או זוזי כסף. וזהב. הם כלי זהב ודינרים. ובגדים. הם בגדי צמר ופשתים, כי כן דרשו חז"ל כל מקום שנאמר בגדים סתם אינו אלא צמר ופשתים, לענין טומאה [שבת כ"ו ע"ב] ולענין ציצית בפרק קמא (דיומא) [דיבמות (ד' ע"ב)]. ותכשיטין. כגון כלי משי ורקמה חשובים שהאשה מתקשטת בהם. ולשון תכשיטין לשון קישוט, כי הכ"ף והקו"ף מתחלפין, כמו כובע וקובע, ובפרק במה אשה יוצאה [שבת ס"ג ע"א] תכשיטין הן לו, אין מונעין תכשיטין מן הכלה בראשון מכתובות [ד' ע"א]. ושאר מטלטלין. כמו יורות וקומקמוסין וכיוצא בזה, מתשמישי כלי סעודה. ושימוש ערסא. כגון כרים וכסתות ומכסאות וסדינין ורדידין, שהם מתשמישי המיטה. ואם הכניסה קרקע צריך לכתוב וקרקע פלוני בסימניו ובמצרניו הנישום בכך וכך, וכמו שאמרו בפרק חזקת [ב"ב נ' ע"א] שדה שהכניסה לו שום משלה.
ויש כותבין הכל קיבל עליו חתן דנן וזקף הכל עליו במלוה ורשו, וכן הוא בנוסח הכתובה להרמב"ם ז"ל. ולשון ורשו הוא חוב, מתרגום לא תהיה לו כנושה [שמות כ"ב] כרשיא, משאת מאומה [דברים כ"ד] רשו כל מדעם. ולשון רז"ל [ב"ק מ"ו ע"ב] ממארי רשוותך פארי איפרע, כלומר שמבעל חובך אפילו לא תוכל ליטול ממנו אלא סובין להפרע מחובך טול. וענין וזקף עליו הכל הוא לשון רבותינו ז"ל, בכל מי שהוא מחזיר חיוב שיש לו על חבירו מאיזה דבר שיהיה שטר חוב ומלוה, כמו שאמרו בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ב ע"א] ישראל שלוה מעות מהגוי וזקפן עליו במלוה, ובפרק הגוזל עצים [ב"ק ק"ט ע"א] הגוזל את הגר וזקפן עליו במלוה, וכן בפרק המקבל [ב"מ קט"ו ע"א] גבי שכר חמר שכר כתף יכול אפילו זקפן עליו במלוה תלמוד לומר כי תשה. וכן בפרק שני דגיטין [י"ח ע"א] כתובה מאימתי היא משמטת משתפגום ותזקוף, ורוצה לומר כי הכתובה אינה משמטת לפי שהיא כמעשה בית דין, ואם גבתה מקצתה ופגמה אותה, ומה שנשאר החזירתו מלוה, וזהו לשון זקיפה, אם עברה עליה שמיטה מאותה שעה שמטה מתורת כתובה וחזרה לתורת מלוה שהשביעית משמטתה. וכותבין כן, כדי שלא יהיה דין הנדוניא כדין הכתובה לגבות בפחות שבמטבעות, אם נכתבה כתובה במקום אחד וניגבית במקום אחר, כדאיתא באחרון מכתובות [ק"י ע"ב], זהו מקולי כתובה וכו', וכן יש קולא אחרינא בפרק יש בכור [בכורות נ"ב ע"א], על כן כותבין שהחתן קיבל עליו נדוניא זו כדין מלוה ורשו, לא כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים לדון בו כדין קולי כתובה, אלא כדין חומר מלוה. וזה לא היה צריך לענין נדוניא, שמן הדין דינה כדין מלוה לגבות לעולם בלא הזכרה, ואינה כדין עיקר כתובה שהוא מנה מאתים שלא לגבות אחר עשרים וחמש שנים שלא בהזכרה כדאמרי' בפרק הנושא [כתובות ק"ד ע"א], והכי איתא בירושלמי [שם פי"ב ה"ה]. ולא הוצרך תנאי זה אלא לענין תוספת, דקיימא לן תנאי כתובה ככתובה דאמי דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר בירושלמי דהתם ודפרק הניזקין [גיטין פ"ה ה"א] שהתוספת הוא כדין כתובה מהאי טעמא, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק הנושא, ולזה הועיל תנאי זה שיהיה התוספת כדין מלוה כמו הנדוניא. אבל בנדוניא עצמה לא היה צריך תנאי זה, שדינה כדין מלוה לא כדין כתובה לגבות מן הזיבורית, וכמו שמוכח בפרק הניזקין, וכן כתב הרשב"א שם בחידושיו. ולפי מה שכתבו הגאונים ז"ל בפרק המקבל מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שתהיה נגבית אפילו מחיים, אף על פי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים כדאיתא בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"א ע"א], אם כן הכותבים כן יש רשות לאשה לגבותה מחיים. אבל רש"י ז"ל לא כתב כן, אלא שאם האב נדר לבתו נדוניא הרי הוא חוב עליו, ויגבה אותה החתן ממנו כדין מלוה, וכן הסכים עמו הרמב"ן בפירוש זה. וכתבו הגאונים ז"ל דמאי דאמור רבנן לא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, היינו דקאמ' מיבעיא למישאל ולמפקי, אבל כי טענה הב לי מאי דכתבת לי בכתובתאי דאעביד תכשיטין ואיתיב תחותך ואשמשינך, דינא הוא דיהיב לה כל מה דכתב לה. וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דהכי מסתבר, אבל הרשב"א ז"ל חולק בתשובה.
ואוסיף לה מדיליה. בפרק אף על פי [שם נ"ד ע"ב] שנינו אם רצה להוסיף לה מאה מנה מוסיף, פירוש על עיקר כתובתה שהם מאתים יכול להוסיף, ולא חיישינן לכיסופא דאחרים שאין מוסיפין. ודין התוספת כדין מאתים, כמו שאמרו שם תנאי כתובה ככתובה דמי, ופירש רש"י ז"ל ודין תוספת כדין העיקר לכל אותן הדברים הנזכרים שם בגמרא. וכבר נפל ספק בדין התוספת, אם אין לבעל נכסים ידועים איך ישתעבדו נכסיו שיקנה לאחר מכאן בתוספת, והלא דבר שלא בא לעולם הוא. ואף על פי שכתב דקניתי ודאקנה, ואמרינן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] דמשתעבדי, זהו בדבר שהוא חייב בו, הואיל וגופו מחוייב משתעבדים הנכסים שיקנה בכלל גופו, וכן אם היו לו נכסים יכול לשעבד עצמו לחוב שיתחייב בו מיד. אבל זה שאינו מחייב עצמו אלא לכשתתאלמן או תתגרש, אם אין לו אותן נכסים בשעת הקנין איך ישתעבדו לאשה. ויש אומרים שאינו משתעבד אלא מה שיש לו בשעת הקנין, ואין כן מנהג שלנו. ויש אומרים שמצינו בענין זה, כמו שכתוב בפרק הפועלים [ב"מ צ"ד ע"א] מתנה שומר חינם להיות כשואל כשקנו מידו, ומשמע בכל ענין אפילו אין לו נכסים, ואין זה קנין דברים שהרי כשיהיו לו נכסים יחול השעבוד עליהם. ויש אומרים דכיון שהודה שהוא נותן לה כך וכך, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דומה למה שאנו כותבין והקניתי לו ארבע אמות קרקע בחצרי, אף על פי שאנו יודעין שאין לו קרקע, הודאתו כמאה עדים דמיא. ומה שנהגו להוסיף לבתולה שליש, אינו הנזכר בגמרא בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ו ע"ב], שאותו דין הוא להוסיף בכספים שליש מהטעם שאמרו בירושלמי [שם פ"ו ה"ג] רוצה האיש לישא וליתן בכספים ולהוסיף שליש, ולפחות חומש בבגדים מאותו הטעם שנתנו גם בירושלמי [שם] רוצה אשה לכלות כליה ולפחות חומש. ואנו נהגנו כן בין בבגדים בין בכספים להוסיף שליש לבתולה, ולאלמנה ולא כלום אפילו בכספים. אלא מנהגנו אינו הנזכר בגמרא, וכבר אמר רבן שמעון בן גמליאל שם על זה הכל כמנהג המדינה.
ואמר לן חתן דנן וכו'. שאינן רשאין לחתום עד שיאמר להם חתומו, אז יחתמו בפניו, שאינן אלא שלוחיו. ואם נמחק השטר או נאבד אינן רשאין לכתוב שטר אחר אלא במצוותו, אפילו בריא להם שלא נפרע, לפי שכבר עשו שליחותן, כמו שהוא מפורש בפרק גט פשוט [ב"ב קע"א ע"א] ובפרק התקבל [גיטין ס"ג ע"ב]. שטר כתובתה דא. הם מנה מאתים, שהם עיקר כתובה. קבילת עלי ועל ירתאי בתראי. שהמלוה קודמת לירושה, כמו שנזכר בפרק גט פשוט [שם קע"ה ע"ב] דשעבודא דאורייתא. להתפרעא מכל שפר ארג נכסין. תרגום כל כבודה בת מלך פנימה [תהלים מ"ה], כל שבח שפר ארג נכסי פלכי ואוצרי מלכיא דמטמרין מלגו, יקרבון קורבניהון קדם מלכא, ודורונין די מרמצן בדהבא סגינא לבושיהון. כן מצאתי תרגום זה כתוב בחידושי הרמב"ן ז"ל במסכת כתובות בסוף המסכתא. שפר, יופי. ארג, חמדה. ולשון שפר הוא לשון גמרא בפרק קמא דמציעא [ט"ו ע"א] שופרא שבחא ופירא. ארג, תרגום ונחמד [בראשית ג'] ומרגג. וקיבל עליו שתהא נפרעת מן העידית, ולא מן הזיבורית כדין כתובת אשה שאינה נפרעת אלא מן הזיבורית, כדאיתא בפרק הניזקין [גיטין מ"ח ע"ב] ובפרק ארבע אבות [ב"ק ז' ע"ב], וגם לא כדין מלוה להפרע מן הבינונית כדאיתא התם. וכיון שפירש שתהא נפרעת מן העידית, אפילו מיורשיו תגבה מן העידית, אף על פי שאין נפרעין מן היתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו בעל חוב, וכל שכן כתובה שאפילו מן הבעל אינה נפרעת אלא מן הזיבורית, כיון שפירש שתגבה מן השבח אפילו מן היתומים תגבה מן העידית. כן כתבו האחרונים ז"ל בפרק הניזקין. ובכלל נכסים הם עבדים ושטרות ובהמות ועופות ותפילין, כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"א ע"א], וקרקעות הם נכסים שיש להם אחריות. ומטבעות זהב וכסף ופירות וכל דבר הנקנה הם בכלל וקניינין, כדאיתא בפרק הזהב [ב"מ מ"ד ע"ב]. וכן ספר תורה נוטלתו האשה בכתובתה, כמו שנראה ממסכת ביכורים [פ"ג מי"ב], וכן פירש רבינו שמשון ז"ל, וכן כתוב בספר התרומות בשם הרב אלברגלוני ז"ל, וכן כתב בספר חושן המשפט, וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק המקבל.
וקניינין דאית לי תחות כל שמיא דקניתי ודאקנה. כן נהגו לכתוב, ובנוסח הרמב"ם ז"ל דקנאי ודעתיד אנא למקני. והרב בעל העיטור ז"ל לא ישר בעיניו זה, אלא כמו שכתוב בגמרא בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ"ב ע"ב] דקנאי ודקנינא. ואין לשנות המנהג, שאין הכל בקיאין להבין שיהיה ודקנינא לשון עתיד. ולשון התלמוד בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] דאקנה קנה ומכר, וכן בפרק חזקת [שם מ"ד ע"ב]. וכותבין כן, שאם אין לו עכשיו נכסים וקנה אחר כן נכסים שתוכל האשה לגבות מהם, ואפילו מכרם אחר כך, לפי שבשעת קנין נשתעבדו לה כל הנכסים שיקנה אף על פי שלא היו בעולם, כדאיתא בפרק מי שמת [שם קנ"ז ע"ב]. ממקרקעי וממטלטלי, מקרקעי ואגבן מטלטלי, נכסין דאית להון אחריות ואגבן נכסין דלית להון אחריות. מ"כ מקרקעי ומ"כ מטלטלי. יש שטועין וקורין אותם בחירק וקריאתם בשבא וכן לשון חז"ל שאני מקרקעי דניד [מ]מקרקעי דלא ניד בפ' ראשון מקמא [י"ב ע"ב] ובפ' מי שמת [ב"ב ק"נ ע"א]. כל קרקעות שיש לו לאדם וכן מטלטלין שהיו לו בשעת שעבוד חל שעבוד עליהן, ואם לא מכרן תגבה מהן, כדאמר בפרק מי שמת [שם קנ"ז ע"א] מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם אין לו קרקעות עכשיו וקנה קרקעות לאחר מכאן ומכרן, אם לא כתב לה דקניתי ודאקנה אינה גובה מהן, וכל שכן מטלטלין שאפילו כתב לה דאקנה אם מכרן אינה גובה מהן. ואם כתב לה דאקנה וקנה קרקעות ומכרן, גובה מהן, שהלוקח הפסיד לעצמו שלקח קרקע משועבדת לכתובה ובעל חוב, דשטרא קלא אית ליה. אבל אם קנה מטלטלין ומכרן אפילו כתב לה דאקנה זכה הלוקח, שאין דין קדימה במטלטלין, שאין אדם סומך עליהם כמו שהוא סומך על הקרקעות. ואם כתב לה דאקנה קרקעות ואגבן מטלטלין, חל השעבוד על המטלטלין ואפילו על המטבע אגב קרקעות, כלומר על גב קרקעות, מענין על גבי חרשו חורשים [תהלים קכ"ט]. וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסין שיש להם אחריות, כדאיתא בפרק קמא דקידושין [כ"ו ע"א], ולמדו זה מהכתוב בבני יהושפט [דה"ב כ"א] ויתן להם אביהם מתנות עם ערים בצורות. ואמרינן שם שאפילו אין המטלטלין צבורין בתוך הקרקע, כיון שנקנה הקרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהן, ואפילו קרקע כל שהוא ומטלטלין הרבה. וזהו לשון הכתוב בכתובה. ממקרקעי וממטלטלי, שהם בידו עכשיו. מקרקעי ואגבן מטלטלי, דאקנה, שיהיו הכל משועבדין לכתובה זו, ואפילו ימכרם תוכל להוציאם מיד הלוקח. והיה מן הדין שאם הבעל מכר מטלטלין שהיו לו או שקנאם אחר הנישואין, שתוכל האשה לגבות מהן באלמנות וגרושין. אלא שלא נהגו כן מפני תקנת השוק, שלא יהיה אדם מוצא מי שיקנה ממנו מטלטלין כשיצטרך. אבל הדין בקרקעות נשאר קיים, שאם ימכור קרקעותיו, אפילו אותן שקנה אחר הקנין, תוכל לטרוף אותן מן הלוקח. ואם לא היו לו נכסים וקנה אחר כן, והיו עליו שתי כתובות או כתובה ובעל חוב, ומכרן, זהו שאמרו בגמרא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"ב] לוה ולוה ואחר כך קנה, מהדורא בתרא דרב אשי אמר לן יחלוקו, לפי שיד שניהם שוה בו. ויש אומרים שמפני ספק יחלוקו, ולפי זה אם קדם האחרון ותפס אם הם מטלטלין זכה, ויש אומרים שאינו מפני הספק אלא מפני שיד שניהם שוה בו, ולפי זה לא מהניא תפיסה ויחלוקו. ויש אומרים יחלוקו לפי ממון, ויש אומרים יחלוקו בשוה, וכן נראה, וכבר הארכתי בזה בתשובה בחלק שני סימן ק"מ. ומה שכתוב נכסין דאית להון אחריות ואגבן נכסין דלית להון אחריות, אינו אלא פירוש מקרקעי ואגבן מטלטלי, שהקרקעות יש להם אחריות שהם קבועים במקומן, והמטלטלין אין להם אחריות ויכול להשמיטן. ולשון אחריות הוא מלשון אחר, שיכול לרדוף אחריהם ולטרוף אותם מהלוקח.
כולהון יהון אחראין. בפרק האשה שנפלו לה נכסים [כתובות פ' ע"ב] אמרו, לא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסיו אחראין לכתובתה, ומתקנת שמעון בן שטח היא כדאיתא התם [פ"ב ע"ב], שאם מכרם תלך אחריהם ותטרוף אותם מהלוקח. וכיון שכתב כולהון נכסין, בכלל זה כל המטלטלין, אפילו חיטי ושערי, כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב ק"נ ע"א], ובפרק אלמנה ניזונת [כתובות ק' ע"ב] אמרי מטלטלי דיתמי מזבנין להו אפילו חמרא ושיכרא. וערבאין. הוא לשון תלמוד בפרק יש בכור [בכורות מ"ח ע"א] ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"א] נכסוהי דבר איניש אינון ערבאין ליה, ולמדו מזה שכמו שאין נפרעין מן הערב עד שיתבע את הלווה תחילה כן הדין בנכסים שדינן כדין ערב, ולשון ירושלמי הוא דאמרינן בפרק שבועת הפקדון [שבועות פ"ה ה"א] שנים שלוו מאחד הם אחראין וערבאין זה לזה, והביאה הרי"ף ז"ל שם בהלכותיו. ומשועבדין. לשון עבדות והשתחוואה, דעבד לוה לאיש מלוה [משלי כ"ב], תרגום ישתחוו לך לאומים [בראשית כ"ז] ישתעבדון לך מלכין. ותוספת השי"ן הוא נהוג בלשון ארמית, אומרים גט שחרור מלשון כי לא חופשה [ויקרא י"ט] שתרגומו ארי לא אתחררת, ושכלולי מלשון ויכלו [בראשית ב'] שתרגומו ואשתכללו, והוא לשון הכתוב בעזרא [ד'] ושוריא אשתכללו. ולשון תלמוד הוא בפרק קמא דקידושין [י"ג ע"ב] ובפרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] שעבודא דאורייתא. למגבי מנהון הכל משלם. כך כותבין. והוא טעות נפל בפי הסופרים, ובספרי הקדמונים מצינו נותן לו שכרו מושלם [ב"ק קט"ז ע"ב] בוא"ו אחר המ"ם. אבל כיון שנפל הטעות אין כח ביד שום אדם לסלקו, דשבשתא כיון דעל על.
ואפילו מגלימא דעל כתפאי. לשון התלמוד הוא בראשון מקמא [י"א ע"ב] ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ודע, כי הרי"ף ז"ל פסק דמסדרין לבעל חוב בפרק המקבל, כמו שמסדרין להקדש, שהמקדיש כל נכסיו אין נוטלין ממנו מה שצריך לו שנאמר [ויקרא כ"ז] ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך, כן לבעל חוב מסדרין, דגמר מיכה מיכה מערכין, נאמר כאן [שם כ"ה] וכי ימוך אחיך ונאמר להלן ואם מך הוא מערכך, מה להלן מסדרין אף כאן מסדרין. ור"ת ז"ל חלק עליו, ואמר דמספר כתובה נלמוד שכותבין ואפילו מגלימא דעל כתפאי. והרמב"ן ז"ל כתב דהא ודאי לאו ראיה היא, דשאני התם דאתני ואפשר דמהני ליה האי תנאה. ואפשר דלא מהני ליה, דמגלימא דעל כתפיה שאינה ראוייה לו קאמר, כגון שהיה לבוש אצטלא של מאה מנה שמפשיטין אותה ממנו. ואף על פי שלא היה צריך להתנות, שמן הסתם כך הוא הדין, שופרא דשטרא הוא. כן כתב רבינו ז"ל, והכי מוכח בנדרים בפרק רבי אליעזר [ס"ו ע"א], וכן כתב הרא"ש ז"ל שם. ולענין שינוי המטבעות, אם פיחתו אותן בעת הפרעון ממה שהיו בעת הנישואין, אם היה יותר מחומש, שעשו מארבע יותר מחמש, צריך לפרוע אותה כמו עת כתיבת הכתובה כדעת הרי"ף ז"ל בפרק הגוזל עצים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה ולוה בפירוש, וכן הסכמת האחרונים ז"ל.
וכל זמן ששטר זה יצא קיים מתחת ידה בדלא קרוע. שאם היה קרוע קרע בית דין שהוא שתי וערב, כלומר קרע אחד באורך וקרע אחד ברוחב, הוא בטל, שאם לא היה בו אלא קרע אחד אין הוכחה שנקרע על ידי בית דין אלא מעצמו, שכן דרך השטרות להתקרע באורך או ברוחב כשהן נכרכין, אלא אם נפסק לשנים שהוא בטל, וכן שני קרעים אחד באורך ואחד ברוחב נעשה על ידי אדם כדי לבטלו, כדאיתא בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"ב]. או בדלא כתוב על גבו שהוא פרוע. שאם היה כתוב על גבו שהוא פרוע הוא בטל, כדאיתא בפרק שנים אוחזין [ב"מ כ"א ע"א] סמפון היוצא לאחר חיתום שטרות אי לאו דפרוע הוא לא הוה מרע לשטריה, ובפרק השואל [שם ק"ג ע"א] אמרו אם איתא דפרעיה הוא הוה ליה למכתב על גביה וכו'.
תהא נאמנת היא ויורשיה והבאים מכוחה. הבאים מכוחה הם יורשים שלה או אם אדם קונה כתובתה, ולשון התלמוד הוא הבאין ברשותה בפרק הכותב [כתובות פ"ו ע"ב]. מדין התלמוד נראה בפרק הכותב [שם] דנאמנות זו תועיל לגבות בלא שבועת אלמנה. ולא נהגו כן, ונתנו טעם בזה שיש מפרשים דאבא שאול דאמר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה פליג אמתניתין, דלא מהני נאמנות לגבי יורשים, וכבר אפסיקא הלכתא כוותיה בפרק הכותב [שם פ"ז ע"א]. ואף על פי שאין זה הפירוש נכון לאחרונים ז"ל, על פיו נהגו כן. וכיון שנקבע המנהג חזר להיות דין גמור, שכל הכותב נאמנות אינו כותבו אלא על סמך מנהג זה. ומיהו אם מתה האלמנה ולא נשבעה, אף על פי שאם לא היה שם נאמנות היו יורשין מפסידין כתובתה לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו, כלומר ממון שאינו נגבה אלא בשבועה אין היורשין יורשין אותו כדאיתא בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ח ע"א], בהא מהני נאמנות ליורשיה שלא יפסידו כתובתה, לפי שזה הדבר שלא יגבו יורשין אם לא נשבעה קולא לנתבע הוא, כי יש אומרים שם שיגבו, וכיון שיש בו נאמנות לא עבדינן בהא תרתי קולי לבטל הנאמנות ולהפסיד הכתובה. וכן כתב הרשב"א ז"ל בשם הרב בעל המאור ז"ל. ונשבעין היורשין שבועת היורשין, שלא אמר לנו אבא, ולא פקדנו אבא על ידי אחר, ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע. ואם גרשה ברצונו גובה בלא שבועה. כן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ו מהלכות אישות [ה"ד], וכן כתוב בספר חושן משפט בסימן ק"ו. והוסיף כי אם האמין גם ליורשין נוטלין בלא שבועה. כשני עדים כשרים. שלא היו פסולים מפני קורבה, ולא מפני עבירה.
בלי שום נדר וכו'. שלא יאמרו לה היורשין לא נפרע אותך עד שתאסרי עליך פירות פלוני אם נפרעת מכתובתיך, ולשון התלמוד בפרק השולח [גיטין ל"ד ע"ב] נמנעו מלהשביעה התקינו שתהא נודרת ליתומים, והוא פוטר אותה מזה הנדר. וכן פוטר אותה משבועה, בין שתהא קלה, וזו היא שבועת היסת שהיא בלא נקיטת חפץ והזכרת השם כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק הכותב [כתובות פ"ח ע"א], אלא כעין קללה בארור. בין שתהא חמורה, וזו היא שבועת התורה כגון שבועת עד אחד ושבועת מודה במקצת ושבועת השומרים, או שבועת המשנה כגון פוגמת כתובתה ושאר הנזכרים בפרק הכותב [שם פ"ז ע"א], ושבועות אלו הם בנקיטת חפץ ובהזכרה כדאיתא בפרק הדיינין [שבועות ל"ח ע"ב], מן הכל הוא פוטר אותה. וגלגולא. שאם תתחייב שבועה מפני תביעה אחרת שלא יגלגל עליה על פרעון זה שלא נפרעה. וגלגול שבועה הוא מן התורה שנאמר [במדבר ה'] ואמרה האשה אמן אמן, אמן מאיש זה אמן מאיש אחר, שאף על פי שאין לו טענת ברי על אותו האיש יכול לגלגל עליה אם זינתה עמו, וזהו ענין גלגול שבועה. ומזה הוא פוטר אותה. ואפילו חרם סתם. שהוא מתקנת הגאונים ז"ל בכל טענת ספק שמחרימין בית דין חרם סתם, כמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק כל הנשבעין שבית דין מחרימין על כל מי שכופר בתביעה זו, והחרם חל עליו בין בפניו בין שלא בפניו ואין צריך לענות אמן כמו שכתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל, גם מזה החרם הוא פוטר אותה. וכל זה הוא אם אין להם ראיה עליה שגזלה, אבל אם יש להם ראיה שגזלה לא פטרה, שלא האמינה לגזול, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל בשם הגאונים ז"ל. והדרת הראש. הוא לשון משנה בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ד ע"א] דור לי בחיי ראשך, כלומר אני פוטרך משבועה אבל אני רוצה ממך שתדור לי בחיי ראשך, כלומר בחיי ראשי לא גזלתיך, אפילו מזה הוא פוטר אותה.
שכך קיבלתי וכו' נאמנות זו בפירוש. שאם לא הזכיר בפירוש שהוא מאמינה אין להם רשות לכותבו כשאר דברים הנהוגים לכותבם בשטרות שהם רשאים לכותבם אף על פי שלא שמעו כן ממנו, לפי שכל אדם משעבד עצמו על דעת מה שהוא נהוג לכתוב בשטרות והסופרים כותבין כן מעצמן כמו שכתב הרא"ש ז"ל בתשובה, ואפילו אחריות רשאין לכתוב אף על פי שלא ציוה אותם הבעל והלווה, וזהו מה שאמר בפרק קמא דמציעא [י"ד ע"א] אחריות טעות סופר הוא, כלומר אף על פי שלא שמעו כן מפיו אם לא כתבוהו הוא טעות סופר, לפי שאין אדם נותן נכסיו אלא אם כן קיבל עליו אחריות, וכן פירשו הראשונים ז"ל. אבל בענין נאמנות אינו כן, שאם לא שמעו מפיו כן אינן רשאין לכותבו, וכן כתב הרב בעל העיטור ז"ל. על כן כותבין שהוא קיבל עליו נאמנות זו בפירוש, ובסוף השטר כותבין וקנינא מינייהו וכו' ועל הנאמנות בפירוש. בכל ענין זכותה. שאם יש ספק בכתובה בדברי הבעל לעדים אם זכות אם חובה, דנין באותו לשון המסופק לזכותה. וייפוי כוחה. הוא ענין נוסף על לשון הכתובה, וכמו שכתוב בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] ובפרק מי שמת [שם קנ"ב ע"ב] בענין מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין שהיא בטלה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה, שאם כתוב לשון ייפוי כח, כגון שכתוב בה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא, שאין הקנין אלא לייפוי כח, היא קיימת. ובפרק נערה שנתפתתה [כתובות מ"ד ע"א] בענין שתי שטרות אמרו שאם הראשון לשון מכר והשני לשון מתנה לא ביטל השני את הראשון, שלא כתב לשון מתנה אלא ליפות כוחו משום דינא דבר מצרא. וכן בכל לשון שיש לטעון עליו בכתובה שהוא לגרעון כוחה, אנו דנין אותו בייפוי כוחה. בכל לשון של זכות. אינו אלא שופרא דשטרא, לפרש ענין זכותה וייפוי כוחה הנזכרים, לומר שאפילו בלשון השטר דנין בכל לשון מסופק לזכות כמו בדבריו לעדים. בלי שום תנאי. שאם יבואו עדים ויאמרו תנאי פלוני היה בשטר זה שהם נאמנים, כמו שאמרו בפרק שני מכתובות [י"ט ע"ב], הוא מעיד על עצמו שאין שם שום תנאי, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ולא האמין העדים שאמרו תנאי היו דברינו. ובלא שום שיור. לפי שהמוכר דבר לחבירו יש דברים שאינן נמכרין באותו דבר, לפי שאנו דנין ששיירם לעצמו, כמו שהוא נזכר בפרק המוכר את הבית [ב"ב ס"א ע"ב], עד שיאמר לא שיירתי בזביני אלין כלום, בכאן הוא מעיד על עצמו שלא שייר כלום אלא כל נכסיו שעבד בכתובה זו.
ואחריות וחומר וכו' אחריות גמורה בקנין גמור מעכשיו. צריך שיאמר מעכשיו, שבקנין סודר אם אין בו מעכשיו ואינו מקנה אלא לאחר זמן הקנין בטל, כדאיתא בנדרים בפרק השותפין [מ"ח ע"ב], על כן כותבין שכל הנכסים שיקנה מכאן ולהבא הם משועבדים מעכשיו, ולאחר שיקנה אותם. והאחריות הוא מקבל עליו שלא יאמר לה הרי כתובתיך מונחת על השלחן טלי אותה, על כן הוא מקבל עליו אחריות כמו שתיקן שמעון בן שטח כדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים [פ"ב ע"ב]. כחומר כל שטרי כתובות דנהיגין בישראל שתיקנו חז"ל. זה נמסר לדיינין לדון כפי מה שימצאו בספרים בענין גבייה בין ממנו בין מן היורשין בין היא בין יורשיה. על פי התקנות. יש מקומות שיש להם תקנות להפקיע ירושת הבעל בכולה או במקצתה, או לגרע זכותה בתוספת, הכל הוא קיים ורשאין הם בכך, כמו שהוא מוכח בפרק המקבל [ב"מ ק"ד ע"א], והרי הוא כתנאי בית דין שיכולין להפקיע לירושת הבעל, כדאיתא בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"א ע"א] דאמרינן תנאי בית דין שאני, הוא הדין לתקנת מקום, וכן כתבו הרמב"ן ז"ל והרשב"א זלה"ה, על כן הוא מקבל עליו התקנות לגרע זכותו, ואף בגרעון זכותה, שהרי לא שעבד עצמו ביותר מכן. ואם התקנה היא בגרעון זכותה בתוספת וכיוצא בו, שאינו מחיוב תנאי בית דין, רשאי הוא לומר אי איפשי לשעבד עצמי אלא בתקנה זו, ואין צריך בזה להודאתה.
דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. זה הלשון נזכר בגמרא בפרק חזקת [ב"ב מ"ד ע"ב] והוא דכתיב לה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וענין אסמכתא הוא אדם שקיבל על עצמו להתחייב בדבר קשה ונוסף על המנהג, יכול לטעון הייתי סומך בדעתי שאוכל לקיים זה ועכשיו איני יכול לקיימו, וקיימא לן דאסמכתא לא קניא בפרק המקבל [ב"מ ק"ט ע"א] ובפרק גט פשוט [ב"ב קס"ח ע"א]. ואם קיבלו ממנו בקנין בבית דין חשוב קניא, כדאיתא בפרק ארבעה נדרים [נדרים כ"ז ע"ב], ובמעכשיו קניא אפילו בלא בית דין חשוב. על כן הוא מקבל עליו שעבוד זה החזק דלא כאסמכתא בקנין גמור מעכשיו. ודלא כטופסי דשטרי. נראה שרצה לומר שלא יוכל לטעון שכל מה שכתב בכתובה זו לא צויתי מזה כלום לסופר, אלא שהסופר יש לו טופסין ומהם הוא רואה וכותב כל מה שכתוב שם, על כן הוא מקבל עליו שאין זה השטר כדין טופסי דשטרי. והרב ר' יונה ז"ל פירש שלא יוכל לטעון לא לשעבוד גמור נתכוונתי אלא לשופרא דשטרא, ולסמוך על מה שיש בדעתי לפרוע מעות או מטלטלין או קרקעות בני חורין, וזה שכתבתי בשטר הוא כמו הסופרים שכותבין בטופסי דשטרי מה שלא שמעו מהלווה, על כן פירש שלשעבוד גמור נתכוון. בביטול כל מודעי. שלא יטעון ויאמר אנוס הייתי כמו שהודעתי לפלוני ולפלוני עדי, וכמו שכתוב בפרק שני דכתובות [י"ט ע"ב] עדים שאמרו מודעא היו דברינו, על כן הוא מבטל כל אותם הדברים שמסר לעדיו. ולשון מסירה נזכר במודעא בפרק חזקת מאן דמסר מודעא אגיטא, וכן בערכין [כ"א ע"ב]. ושאמסור הוא לשון מיותר, שלאחר קנין איך ימסור מודעא.
וקנינא. שאלו לר' יהודה הלוי ז"ל מה הועיל זה הלשון, והלא לשון עתיד הוא, כמו ושמענו ועשינו שהוא כמו ונשמע ונעשה שהוא"ו הופכתו לעתיד, ואם כן וקנינו רצונו לומר ונקנה, ועדיין לא קנה. והשיב, כי הפרש יש בין שהוא תחילת הדיבור בין שהוא באמצע דיבור, כי ועשה בצלאל [שמות ל"ו] הוא"ו היא וא"ו ההיפוך, וְיעש בצלאל, אבל מי פעל ועשה [ישעיה מ"א] היא וא"ו הנוסף, נמשך להתחלת הדיבור, שהוא פעל, שהוא עבר, וכן ועשה הוא עבר. וכן וקנינא הוא נקשר עם אמר לנא פלוני וקנינא, עבר עם עבר. וקנינא מר' פלוני וכו' ועל הנאמנות בפירוש. כבר נתפרש למעלה למה צריך לומר כן. וענין זה הקנין למדנו מבועז, שנאמר [רות ד'] שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ונחלקו רב ולוי בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] מי נתן למי, הגואל שהוא המקנה נתן לבועז, ובההיא הנאה דקביל מיניה אותו נעל הקנה לו אותה נחלה שהיתה ראוייה לו, או בועז שהוא הקונה נתן לגואל וכיון שקיבל הגואל אותו נעל נקנית הנחלה לבועז, ולזה נקרא זה הקנין קנין חליפין, שבאותו כלי שמשך המקנה מיד הקונה החליף לו אותו דבר הנקנה לקונה מיד המקנה. וקיימא לן דבועז נתן לגואל. ונקרא זה הקנין קנין סודר. ובזה הקנין אדם קונה קרקעות ועבדים ובהמה וכל המטלטלין. כדאיתא בפרק קמא דקידושין [כ"ב ע"ב]. ובשלהי חולין [קמ"א ע"ב] אמרינן מטלטלין נקנין בסודר, ובקרא דבועז לקיים כל דבר כתיב. אבל מטבע אינו נקנה בסודר אלא באגב, כדאיתא בפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"ב]. ובנדרים בפרק השותפין [מ"ח ע"ב] אמרינן דסודרא קני על מנת להקנות הוא, שהוא מתנה על מנת להחזיר, ואם תפס אותו המקנה ולא החזירו לא מתפיס ליה, שצריך להחזירו, ואם רצה לעכבו לעצמו אין שומעין לו. והכי מוכח בפרק קמא דקידושין [ו' ע"ב], דאמרינן התם דמתנה על מנת להחזיר אף על פי ששמה מתנה אין אשה מתקדשת בה, שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, פירוש משום דחליפין מתנה על מנת להחזיר היא. ומה שאמרו בפרק קמא דמציעא [ז' ע"א] האי סודרא כיון דתפס שלוש אצבעות על שלוש אצבעות כמאן דפסיק דמי, לאו למימרא שאם רצה הלה שיפסקנו ויתנהו לו ששומעין לו, אלא כמאן דפסיק על מנת להחזיר. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק קמא דמציעא ובהלכות נדרים פרק השותפין. וצריך לתפוס שלוש על שלוש אצבעות או יותר, שזהו שיעור בגד לענין טומאה. והסופר או העדים שהם מקנין בסודר שלהם הרי הוא כאילו נתנוהו אל הקונה שיקנה בו, וכן תיקנו הגאונים ז"ל. ואחר שנעשה הקנין חוזר אליהם, דמתנה על מנת להחזיר היא, בין שיהיה הסודר של הקונה עצמו בין שיהיה של אחר.
וקיימא לן [ב"מ מ"ה ע"ב] דמטבע אינו נעשה חליפין, שאם נעשה הקנין במטבע לא קנה, משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה. ובכלי קונין אף על פי שאין בו שוה פרוטה. אבל בפירות לא, דקיימא לן כרב נחמן [שם מ"ז ע"א] דאמר פירי לא עבדי חליפין, שאם נעשה הקנין בפירות לא קנה. ולזה כתבינן וקנינא מיניה במנא, לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות, שצריך כלי. דכשר. למעוטי איסור הנאה, שאם נעשה הקנין בדבר שהוא אסור בהנאה כגון כלי של עבודה זרה ושל עיר הנדחת אינו קנין כלל. למקנייא. ולא לאקנויי, לאפוקי מדלוי דאמר [שם ע"ב] בכליו של מקנה, שצריך שיהיה כליו של קונה ויתפסנו המקנה. ביה. למעוטי מטבע, שאין מטבע נעשה חליפין. ולמעוטי מריקה, שהוא כלי הנעשה מצפיעי בקר, לא צריך, דפשיטא שאינו נעשה קנין לגריעותו. וקנין דברים אינו כלום, כדאיתא בפרק קמא דבבא בתרא [ג' ע"א] שאם אמר קנו ממני שאחלוק חצר זו המשותפת בינינו הוי קנין דברים ואינו קנין, שאין הקנין נתפס אלא בדבר שיש בו ממש. אלא אם אמר קנו ממני שרוח פלונית תהיה לפלוני ואני אטול רוח אחרת הוי קנין, לפי שהקנין חל על הקרקע, כדאיתא התם.
ולא נזכר בנוסח כתובה לראשונים ז"ל וכתבנו וחתמנו ומסרנו, אבל נהגו שהחתן מוסר ביד הכלה בפני העדים הכתובה. ושורש דבר זה הוא כי הרי"ף ז"ל סובר ששטר מתנה בקנין לא קני עד דמטי שטרא לידיה, והביא ראיה מפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ה ע"ב] דאמרינן התם מי שמת ונמצאת דאיתיקי, פירוש מתנת שכיב מרע, חגורה ביריכו, אינה כלום, ומפרש לה הרב ז"ל אפילו כתוב בה קנין, דאף על גב דאית בה קנין כיון דלא מטיא לידיה לא זכה בה. וכן דעת הרמב"ם ז"ל, וכן ג"כ דעת ר"ח ז"ל בפרק קמא דמציעא שהכותב ללוות ולא לוה לא משתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידיה. ולענין עיקר כתובה לא צריך מסירה, משום דתנאי בית דין הוא, ואף על פי שלא נכתב כמו שנכתב דמי, וכן לענין נדונייא כיון שקיבלה משעת קנין נשתעבד, אבל לענין תוספת שהיא מתנה לא נשתעבד בקנין עד דמטי שטרא לידיה. ולפי דעת זו נהגו למסור הכתובה בפני העדים מיד החתן ליד הכלה. אבל ה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מאגש פירשה להדיא דיאתיקי בלא קנין, דבקנין משעת קנין נשתעבד. וכן נראה דעת רש"י ז"ל בההיא שכתב ללוות ולא לוה בפרק קמא דמציעא [י"ג ע"א], וכן הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל. ולפי זה לא נמצא בנוסח הכתובה ומסרנו בידה. ולחוש להרי"ף ז"ל ולהרמב"ם ז"ל הנהיגו למוסרה בפני העדים ביד הכלה. ובכתובה שאין בה תוספת לא היה צריך, ואף על פי שנהגו ואין למחות בידם.
ואם יש מחקין, והוא שנמחק הדיו בעודו לח, או גרד, שגרדוהו יבש, והכי מתפרש במנחות פרק הקומץ רבה [ל' ע"ב] מחק או גרד, או תלויות על השיטה הראשונה או בין השיטין, יקיימו אותם ויאמרו תיבה פלונית היא על המחק או על הגרד או על השיטה העליונה או ביני שיטי או ביני חיטי, שהוא לשון תלמוד תלייה ליה רב לרבי ביני חיטי בכתובות פרק מציאת האשה [ס"ט ע"א], ופירש רש"י ז"ל בין השיטין, וזהו לשון תלה ליה דבר התלוי בין דברים אחרים, ויש מפרשין ביני חיטי שהיתה האיגרת תפורה ובין החוטין של התפירה תלה ליה. ואחר שיקיימו הכל יכתבו כך וכך מתוקן והכל שריר וקיים, כלומר אלו התיקונין עם הכל הוא שריר וקיים. וזהו לשון והכל, שהוא ענין מצורף עם אחר. ולשון שריר הוא חוזק, כמו [פסחים ו' ע"א] חטי קרדניתא דשרירן ויבישן שהם קשות וחזקות, [בשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' ש"א — כמו לשרורי מנא קא מכוון (שבת ע"ד ע"ב)]. ובנוסח הרמב"ם ז"ל והכל בריר ושריר וקים. וכותבין וקים ביו"ד אחת, מלשון קימו וקבלו היהודים עליהם [אסתר ט'] וכאשר קים [שם] הכתוב במגילת אסתר. ויש אומרים ששטר שאין כתוב בו שריר וקים שהוא בטל. ואינו נראה כן דעת הרי"ף ז"ל, שהוא לא כתב זה בהלכותיו, שלא נזכר בגמרא [ב"ב ק"ס ע"ב] אלא לענין גט מקושר. וצריך שלא יהיו הקיומין בשיטה אחרונה, שמא הרחיקו העדים חתימתן שיטה אחת ואחר שחתמו מחקו וגרדו ותלו ועשו הקיום. והרמב"ן ז"ל היה מכשיר אם כתוב והכל שריר וקים על פי המנהג. וצריך להחזיר בסוף השטר בשיטה אחרונה מעניינו של שטר, שאם יש בשיטה אחרונה ענין שאינו נזכר בתוך השטר אין למדין ממנו, שאנו חוששין שמא אחר שחתמו העדים הוסיף אותה שיטה, לפי שדרך העדים להתרחק מעט מהשטר. על כן אין למדין ממנה, אבל כל השטר הוא כשר זולת אותה שיטה. ואם יש בו הכל שריר וקים למדין משיטה אחרונה, על כן למדין מקיום מחקין וגרדין ותלויות משיטה אחרונה, כמו שכתבתי. ואחר והכל שריר וקים יחתמו השטר. וצריך שיקראו העדים השטר קודם שיחתמוהו. ולא הכשירו לחתום מפני שמיעת הקריאה אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני משום דמרתתי מיניה, אבל רב נחמן וספרי אחריני ואי נמי ספרי דדייני ולא רב נחמן לא יחתום עד שיקראנו או יקראנו הסופר לפניו, כדאיתא בפרק שני דגיטין [י"ט ע"ב]. ויכול לקרות הסופר וקנינא קודם קנין. ולא חיישינן למחזי כשיקרא אלא בדבר שהשקר יכול להתברר, כגון ההיא דפרק גט פשוט [ב"ב קע"ב ע"א] כי קיימיתו בהיני כתבו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי משום דמחזי כשיקרא, שהרי יכול להתברר שקר זה אם כתבו המקום שנמסרו להם הדברים ולא כתבו המקום שחתמו, אבל בכל דבר שאחר גמר מעשה הוא אמת, אף על פי שבשעת הכתיבה אינו כן, לא חיישינן למחזי כשיקרא אחר שבגמר הדבר נראה שהוא אמת. וכן כתבו המפרשים ז"ל בחידושי גיטין בפרק כל הגט. וכן בכאן, אף על פי שבשעת הקריאה עדיין לא קנו ממנו, כיון שאין חותמין עד שקונין ממנו יכולין לקרותו ולא מחזי כשיקרא. ואילו היינו חוששין למחזי כשיקרא היה אסור לכותבו עד שיקנו ממנו, וכיון שבכתיבה אין חוששין למחזי כשיקרא כל שכן בקריאה. ונהגו שהחתן חותם קודם העדים. וכתב הרשב"א זלה"ה שיש תיקון גדול, שאם לא מצאו קיום בחתימת העדים ויש עדים באי זה יום ראוהו בחתימת החתן, הרי הוא כאילו התקיים באותו יום, ואינו נאמן לומר פרעתי, וטורפת מן הלקוחות כדין שטר מקויים. והביא ראיה ממה שאמרו בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ד ע"ב] שכיב מרע שאמר מנה יש לפלוני בידי תנוהו לו נותנין לו, ומוקמינן לה התם שיש בידו שטר שאינו מקויים, אמר תנו קיימיה לשטריה. ודוקא בחתימת החתן בכתב ידו, אבל אם ציוה לסופר לחתום או לאחר אין חתימה זו כלום, אפילו מדין עד אחד, שהרי נהגו שאפילו קרוב חותם בשביל החתן, ואם היה לו דין עד אחד היה פסול השטר. וצריך להתיישב בדבר אם היה רחוק אם יש לו דין עד אחד. ונהגו לחתום השושבינים ושאר העם, בין קרובים זה לזה בין קרובים לחתן ולכלה. וכבר נשאל הרשב"א זלה"ה מזה, והשיב שכיון שחותמין העדים באחרונה פלוני עד פלוני עד כשר, שהרי אמרו [ב"ב קס"ב ע"ב] מילאהו בקרובים כשר. והשם ברחמיו ימלא כל משאלותינו לטובה אמן.
